חיפוש מהיר באתר

היריד הראשון שלי

ירידים ופסטיבלים היו כאן עוד הרבה לפנינו והם מילאו את זכרונותיהם וחוויותהם של אנשים רבים. הנה דוגמא של זיכרון קצר שכתבה לנו גולשת בה היא נזכרת ביריד הראשון שלה:

לפני כמעט 30 שנה פחות או יותר, שהייתי בת 4 הגיעה אמא לגן שלי באמצע היום וכשאתה ילד אין לך את מנגנוני ההגנה של "אולי קרה משהו?" אז שמחתי מאד. אמא שלי חיבקה אותי, דיברה כמה מילים עם הגננת ואמרה לי :"בואי, הולכים ליום כיף!". זאת היתה לדעתי הפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים הזה ביחד והוא נשמע מסעיר ובעיקר טומן בחובו אין סוף אפשרויות להנאה.

לאחר נסיעה לא ארוכה עצרנו ליד אוהל ענק ואמא שלי אחזה בידי ונכנסנו פנימה. הדבר הראשון שאני זוכרת היה עושר הצבעים הקולות והריחות. עשרות דוכני מזון מסודרים אחד ליד השני בסדר לא הכי הגיוני וכל אחד מציע משהו אחר: סוכר על מקל, תירס חם, קרפ צרפתי (שבטח אז עוד לא קראו לו קרפ צרפתי אלא סתם קרפ...), תכשיטים ועבודות יד, תיקים, כובעים, תמונות שמן, אבל הדוכן שמשך את עייני יותר מכולם היה דוכן קטן במיוחד מאחוריו עמדה אישה מבוגרת, אולי בת שמונים, עליו ניצבו כמה בובות בד.

משכתי את אמא שלי אל הדוכן הזה ומיד לקחתי אלי בובה עם תלתלים צמר כתומים, עייני כפתור ופה עם חצי חיוך קטן משוח בחוט תפירה דק. אמא שלי חייכה אלי ושילמה למוכרת הזקנה. שפנינו ללכת, פנתה אלי המוכרת ושאלה:" ואיך קוראים לבובה החדשה שלך?" רותי! עניתי מייד, כנראה כי ככה קראו לילדה הכי יפה בגן, ורותי חייכה אלי כמודה לי על השם החדש.  אחרי זה הלכנו לאכול תירס חם עטוף בעלים המקוריים שלו, ואז סוכר על מקל.

הזמנים השתנו ורותי נותרה עם כפתור אחד, התלתלים שלה נפרמו וגם הריח לא היה משהו, אבל לאורך שנים רבות סירבתי להפרד ממנה. היום אני כבר לא יודעת איפה היא, כנראה שהיא כבר מזמן בגן העדן של בובות מירידים, אבל את היריד הזה, היחיד והמיוחד לא אשכח לעולם.

כתבה: תמי זייצ'יק